×
Mikraot Gedolot Tutorial
טור
שו״ע
פירוש
הערותNotes
ט/ש
טור-שו״ע אבן העזר קמ״בטור-שו״ע
;?!
אָ
שולחן ערוך
דין המביא גט בחוצה לארץ, ובו י״ט סעיפים
(א) שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם הָיָה הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַגֵּט וַחֲתִימָתוֹ, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁנַיִם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לָהּ בִּפְנֵיהֶם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִים אֶצְלֵנוּ. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁמוֹת עֵדָיו כִּשְׁמוֹת הַכּוּתִים, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעָמַד וְעִרְעֵר, אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. לְפִיכָךְ, אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר: מֵת בַּעְלָהּ, נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט זֶה וְלוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְכֵן שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר, אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. וְאִם אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וַחֲתִימָה, לֹא יִנָּתֵן לָהּ אֶלָּא אִם כֵּן נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְיֵשׁ לַשָּׁלִיחַ לִהְיוֹת מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ אוֹתוֹ; וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם, וְנָתַן לָהּ, הֲרֵי זֶה פָּסוּל, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר, וְלֹא נִתְקַיֵּם, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְקַיְּמוֹ אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִים לְקַיְּמוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְנִרְאֶה לִי, דְּהָאִדָּנָא, אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. {הַגָּה: וּבַזְּמַן הַזֶּה, הַמֵּבִיא גֵּט, אֲפִלּוּ מִבַּיִת לְבַיִת בְּעִיר אַחַת, צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם (תּוֹסָפוֹת רֵישׁ גִּטִּין). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״א סָעִיף נ״ה, דְּאֵין לִתְּנוֹ בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל בָּעִיר. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יֵשׁ לַשָּׁלִיחַ הַרְשָׁאָה וְכָתַב בָּהּ מִי הֵם עֵדֵי הַגֵּט, דְּזֶה מִקְּרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, וְאִם כֵּן אֵין הַשָּׁלִיחַ צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם (רַשְׁבָּ״א סִימָן תקס״א וּמָרְדְּכַי רֵישׁ הִתְקַבֵּל). וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דְּהַרְשָׁאָה לֹא מִקְּרֵי קִיּוּם (רִיבָ״שׁ סִימָן שי״ח וּבִסְדָרִים). וְכֵן נוֹהֲגִין דְּשָׁלִיחַ אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אַף כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְשָׁאָה, וְאֵין לְשַׁנּוֹת.}
(ב) בַּעַל שֶׁהֵבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה בִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁגֵּט זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, מְזֻיָּף הוּא, הֲרֵי זֶה בָּטֵל. (ג) כְּשֵׁם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְקַיֵּם הַגֵּט כְּשֶׁאוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, כָּךְ אֵין צָרִיךְ לְקַיֵּם עֵדֵי הַשְּׁלִיחוּת, אֶלָּא נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהַבַּעַל עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ {בְּעֵדִים,} אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימַת עֵדֵי הַשְּׁלִיחוּת, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם עֵדוּת בַּשְּׁלִיחוּת אֶלָּא שֶׁאָמַר שֶׁהַבַּעַל עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ כָּרָאוּי, נֶאֱמָן. {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״א סָעִיף י״א וְסָעִיף כ״ד כֵּיצַד נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה.} (ד) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנּוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם כְּשֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, אֲבָל אִם הוּא קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, צָרִיךְ לִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי ג׳ זוּלָתוֹ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לְהַחֲמִיר, אֲפִלּוּ אֵין הַשָּׁלִיחַ קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, לִתְּנוֹ לָהּ לִפְנֵי שְׁלשָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַף כְּשֶׁהוּא קָרוֹב אוֹ פָּסוּל (טוּר בְּשֵׁם הָרִי״ף), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין עוֹד, לִטֹּל שְׁנַיִם אֲחֵרִים לְעֵדֵי מְסִירָה, וְלֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים לַדַּיָּנִים וְלֹא לָאִישׁ וְלֹא לָאִשָּׁה, גַּם הַשְּׁלשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִים לֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים לְעֵדֵי הַגֵּט, וְלֹא לַשָּׁלִיחַ (בְּסֵדֶר גִּטִּין). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״א סָעִיף ל״ג. יֵשׁ מַחֲמִירִים וְאוֹמְרִים דְּהָרַב הַנּוֹטֵל שָׂכָר מִסֵּדֶר נְתִינַת הַגֵּט לֹא יִהְיֶה אֶחָד מִשְּׁלשָׁה הַיּוֹשְׁבִים לְדַיָּנִים, אֶלָּא יוֹשִׁיב ג׳ אֲחֵרִים וְהָרַב שׁוֹאֵל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת וּמְסַדֵּר הַנְּתִינָה (בְּסֵדֶר גִּטִּין, כֵּן עָשָׂה מהרא״י).} (ה) אוֹתָם שֶׁנָּתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵיהֶם אֵין צְרִיכִין לֵישֵׁב. וּכְשֶׁאוֹמֵר הַשָּׁלִיחַ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, צָרִיךְ לַעֲמֹד. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צְרִיכִים לֵישֵׁב, אוֹתָם שֶׁאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. {וּלְכַתְּחִלָּה יִתְּנוֹ לָהּ בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה (בִּנְיָמִין זְאֵב סִימָן קכ״ב).} (ו) אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹתְנוֹ לְיַד הָאִשָּׁה אוֹ סָמוּךְ לוֹ מִיָּד תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. לְפִיכָךְ, נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, פָּסוּל, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. (ז) אִם אֵחַר מִלְּאוֹמְרוֹ יוֹתֵר מִתּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אוֹ שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ {בִּפְנֵי הָאִשָּׁה (טוּר)}, אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ; אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, נוֹטְלוֹ מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְאִם לֹא נְטָלוֹ מִמֶּנָּה, הֲרֵי זֶה פָּסוּל, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. {הַגָּה: וְלָכֵן, אִלֵּם לֹא יוּכַל לְהָבִיא גֵּט, אַף עַל פִּי שֶׁיּוּכַל לִכְתֹּב: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, דְּצָרִיךְ לוֹמַר בְּפִיו (רִיבָ״שׁ סִימָן ר״מ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ לְאָמְרוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְהַיְנוּ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם (כֵּן מַשְׁמַע מֵהָרא״ש פ״ק מִסֵדֶר גִּטִּין). וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא, מַקְרִין אוֹתוֹ מִלָּה בְּמִלָּה וּמוֹדִיעִים לוֹ בְּלַעַ״ז הַפֵּרוּשׁ (גַּם זֶה בִּסְדָרִים). מִיהוּ, בְּדִיעֲבַד אִם אֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן לַעַ״ז, נִרְאֶה לִי דְּכָשֵׁר.} (ח) וְאִם לֹא אָמַר הַשָּׁלִיחַ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וּמֵת הַבַּעַל, אֵין תַּקָּנָה לִטְּלוֹ מִמֶּנָּה וְלַחֲזֹר וְלִתְּנוֹ לָהּ וְלוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא לְהִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. (ט) שָׁלִיחַ שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ, יַעֲשֶׂנּוּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין, דְּהַיְנוּ שְׁנַיִם וְהוּא מִצְטָרֵף עִמָּהֶם אִם הוּא כָּשֵׁר לְדִין, וְאוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹתְנוֹ לַשָּׁלִיחַ, וְכֵן אַחֵר לְאַחֵר, עַד מֵאָה. וְכָל אֶחָד אוֹמֵר בִּפְנֵי בֵּית דִּין {בִּשְׁעַת נְתִינָה אוֹ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר (בְּסֵדֶר גִּטִּין)}: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי. וְכֵן יֹאמַר הָאַחֲרוֹן כְּשֶׁנּוֹתְנוֹ לְיָדָהּ. {הַגָּה: וְלָאו דַּוְקָא הַאי לִשָּׁנָא, אֶלָּא הוּא הַדִּין אִם אוֹמֵר: אֲנִי הַשָּׁלִיחַ נַעֲשֵׂיתִי לִפְנֵי בֵּית דִּין, סָגֵי (מ״כ תִּקוּן יָשָׁן). וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר כְּלוּם, אִם יֵשׁ לוֹ הַרְשָׁאָה, וְהוּא בִּמְקוֹם עִגּוּן, יֵשׁ לְהָקֵל (רִיבָ״שׁ סִימָן שי״ח). וְכֵן יֹאמַר כָּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: הִנְנִי פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי מְמַנֶּה אוֹתְךְ פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי לִהְיוֹת שָׁלִיחַ בִּמְקוֹמִי וּבַחֲרִיקַאי וְיִהְיֶה יָדְךְ כְּיָדִי כוּ׳ לְגָרֵשׁ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצְאֶנָּה וְהִנְנִי נוֹתֵן לְךְ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ וְכוּ׳ וּמִיָּד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיַד פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי אֵשֶׁת פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת כוּ׳ (הַכֹּל בְּסֵדֶר גִּטִּין), כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְקַמַּן בְּסֵדֶר הַגֵּט סָעִיף ל׳. וְאֵין שְׁלִיחַ בֵּית דִּין צָרִיךְ הַרְשָׁאָה כְּמוֹ שָׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן, אֲבָל נוֹהֲגִין בְּהַרְשָׁאָה כְּמוֹ בַּשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן (רִיבָ״שׁ סִימָן נ״ג). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״א סָעִיף כ״ד. וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ חֲתוּמִים עַל הַהַרְשָׁאָה רַק שְׁנַיִם, וְכָּתְבוּ בִּלְשׁוֹן עֵדוּת וְלֹא בִּלְשׁוֹן דַּיָּנוּת, נֶאֱמָן הַשָּׁלִיחַ הַשֵּׁנִי לוֹמַר שֶׁהָיוּ ג׳ אוֹ שֶׁהוּא הָיָה עִמָּהֶם, וְלֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה אֵין עֵד נַעֲשָׂה דַּיָּן (רִיבָ״שׁ סִימָן שי״ח). וְלֹא חַיְשִׁינַן לְבֵית דִּין טוֹעִין, אֶלָּא אִם כֵּן אָנוּ מַכִּירִין בְּאוֹתָן שֶׁסִּדְּרוּ הַגֵּט שֶׁאֵין בְּקִיאִין, שֶׁאָז אֲפִלּוּ כָּתוּב כַּהֹגֶן חוֹשְׁשִים לָהֶם (גַּם זֶה שָׁם).} (י) כְּשֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ אַחֵר, אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּפָנָיו, אֶלָּא אוֹמֵר בְּבֵית דִּין: הֲרֵי פְּלוֹנִי שְׁלוּחִי, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן יָכוֹל לִמְסֹר שְׁלִיחוּת לְבֵית דִּין שֶׁהֵם יַעֲשׂוּ שְׁלוּחִים אֲחֵרִים, וִיכוֹלִים לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מְהַנֵּי שֶׁיֹּאמַר: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׁמַע שֶׁהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַרְשָׁאָה אוֹ שֶׁיִּתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו (רִיבָ״שׁ סִי׳ נ״ג).} (יא) הַסוּמָא בִּשְׁנֵי {עֵינָיו,} אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא גֵּט שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ, אִם נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ, וְנִסְתָּמֵא, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: [בִּפְנֵי שְׁלשָׁה] בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְנוֹתְנוֹ לָהּ. וְהוּא שֶׁמַּכִּיר הָאִשָּׁה בִּטְבִיעוּת קוֹל. וְאִם אֵינוֹ מַכִּירָהּ בִּטְבִיעוּת קוֹל, לֹא מְהַנֵּי מַה שֶּׁאֲחֵרִים אוֹמְרִים לוֹ שֶׁהִיא זֹאת, אַף עַל גַּב דִּמְהַנֵּי בְּפִקֵּחַ. {וּבָעֵינָן גַּבֵּי פִּקֵּחַ שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁאֵינָן קְרוֹבִים וְלֹא פְּסוּלִים (ת״ה סִימָן רל״ח).} (יב) אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהַבַּעַל מָסַר לְסוּמָא זֶה גֵּט זֶה לְגֵרוּשִׁין, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ עֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְיָהִיב לַהּ בְּאַפֵּי הַנְהוּ סַהֲדֵי גּוּפַיְהוּ. וְאִם נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, כָּשֵׁר בְּכָל גַּוְנָא. (יג) הָאִישׁ שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְנִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנֶיהָ, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה עַד בֵּית דִּין פְּלוֹנִי וְהֵם יַעֲמִידוּ שָׁלִיחַ וְיִתְּנוּ לִיךְ גֵּט זֶה וְתִתְגָּרְשִׁי בּוֹ, הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. {וּצְרִיכָה לְאָמְרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ (טוּר וְהָרא״ש).} וְהֵם נוֹטְלִים אוֹתוֹ וְנוֹתְנִים לְשָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ כְּמַאֲמַר הַבַּעַל. וְאִם לֹא הִתְנָה עָלֶיהָ הַבַּעַל תְּנַאי זֶה, וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, אֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר כְּלוּם, וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה חֲתִימַת יְדֵי הָעֵדִים; שֶׁעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט, כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין דָּמֵי, כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְעַרְעֵר. וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהּ: אַל תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ אֶלָּא בְּבֵית דִּין פְּלוֹנִי, תְּנָאָה בְּעָלְמָא הוּא; וּכְשֶׁתָּבֹא לְאוֹתוֹ בֵּית דִּין וְהַגֵּט בִּרְשׁוּתָהּ, מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקַבָּלָתָה רִאשׁוֹנָה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. (יד) וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהַתִּירָהּ לִנָּשֵׂא עַל יְדֵי גֵּט שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, אִם לֹא נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עוֹרְרִים, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ מִי שֶׁנָּהַג קֻלָּא כָּזוֹ. {הַגָּה: בַּעַל שֶׁמֵּבִיא גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהוּא בְּעַצְמוֹ הוֹלִיכוֹ מִמָּקוֹם שֶׁכָּתְבוּ אוֹתוֹ עַד מְקוֹם הַנְּתִינָה, צָרִיךְ לְמָסְרוֹ לָהּ כְּשָׁלִיחַ, וְצָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, כְּמוֹ הַשָּׁלִיחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לָבֹא לִטְעוֹת גַּם בְּשָׁלִיחַ אַחֵר, מֵאַחַר שֶׁעַכְשָׁיו אֵינָן בְּנֵי תּוֹרָה (ב״י בְּשֵׁם א״ח).} (טו) נִכְתַּב מִקְצָת הַגֵּט בְּפָנָיו, וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ בְּפָנָיו, אִם מִקְצָתוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב בּוֹ אֶלָּא שִׁיטָה אַחַת בְּפָנָיו, וַאֲפִלּוּ שָׁמַע קוֹל קוּלְמוּס כּוֹתֵב, וְחָתְמוּ הָעֵדִים בְּפָנָיו, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְכֵן אִם יָצָא הַסוֹפֵר לַשּׁוּק, וְחָזַר וְהִשְׁלִים הַגֵּט, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא אַחֵר מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ וּלְשֵׁם אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתָבוֹ. וְאִם בָּא לְהַחֲמִיר וְלַעֲמֹד עַל כְּתִיבַת כֻּלּוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל גִּטִּין הָרִאשׁוֹנִים. וְכָל זֶה בִּכְתִיבָתוֹ, אֲבָל בַּחֲתִימָתוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. (טז) אָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב, וְלֹא אָמַר: וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אוֹ אָמַר: בְּפָנַי נֶחְתַּם, וְלֹא אָמַר: וּבְפָנַי נִכְתַּב, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב חֶצְיוֹ הָאַחֲרוֹן וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ וְנֶחְתַּם עֵד אֶחָד אֲבָל לֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי, אֵינוֹ כְּלוּם. אֲפִלּוּ אִם הוּא אֶחָד מֵעֵדֵי הַגֵּט, וְאָמַר: הָעֵד הָאֶחָד חָתַם בְּפָנַי, וְזֹאת הִיא חֲתִימָתִי, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְאִם הֵעִיד הוּא וְאַחֵר עִמּוֹ עַל חֲתִימַת הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו, שַׁפִּיר דָּמֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים עַל חֲתִימַת אוֹתוֹ הָעֵד שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו. (יז) הָיוּ שְׁלשָׁה עֵדִים חֲתוּמִים בּוֹ, וְהַשְּׁנַיִם חָתְמוּ בְּפָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֶחָד חָתַם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. (יח) עָשָׂה הַבַּעַל שְׁנַיִם שְׁלוּחִים לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בִּפְנֵיהֶם, נוֹתְנִים אוֹתוֹ לָהּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת; וְהוּא שֶׁהָיוּ כְּשֵׁרִים לְהָעִיד, שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַרְעֵר בְּגֵט זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם שֶׁהֲרֵי שְׁלוּחָיו הֵם עֵדָיו. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר, צָרִיךְ לְהִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו (טוּר, וְכֵן מַשְׁמַע מֵהָרַ״ן לְדַעַת ב״י).} וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה שָׁלִיחַ אֶלָּא אֶחָד, וְהַשֵּׁנִי מֵעִיד שֶׁבְּפָנָיו נָתַן הַבַּעַל לְזֶה הַגֵּט לְהוֹלִיךְ לְאִשְׁתּוֹ, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּצְרִיךְ בָּזֶה שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ בִּפְנֵי עֵידֵי שְׁלִיחוּת עַצְמָם. (יט) שְׁנַיִם שֶׁמְּבִיאִים גֵּט, וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אִם אֵין שָׁלִיחַ אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם, לֹא יִנָּתֵן לָהּ עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְכֵן אִם שְׁנַיִם אוֹמְרִים: בְּפָנֵנוּ נִכְתַּב, וְאֶחָד שְׁלִישִׁי אוֹמֵר: בְּפָנַי נֶחְתַּם, אִם אֵין שָׁלִיחַ אֶלָּא אֶחָד, לֹא יִנָּתֵן לָהּ עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. אָמַר אֶחָד: בְּפָנַי נִכְתַּב, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: בְּפָנֵנוּ נֶחְתַּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. {הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֵבִיא הַשָּׁלִיחַ הַגֵּט מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימוֹת דַּיָּנֵי הַקִּיּוּם, מִכָּל מָקוֹם בִּמְקוֹם דְּחָק וְעִגּוּן יֵשׁ לְהָקֵל וְלִסְמֹךְ עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר הַשָּׁלִיחַ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר וְלוֹמַר, יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַחֲתִימוֹת, דְּמִן הַתּוֹרָה עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר כְּמוֹ שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין דָּמֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבַּ״ץ).} מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)
טור
(א) המביא גט ממ״ה והבעל עשאו שליח להוליכו לאשתו צריך שיעמוד על כתיבתו וחתימתו ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם אבל מארץ ישראל אין צריך וטעמא משום דבחוצה לארץ אין עדים מצויין לקיימו ואם תינשא בו היום או מחר יבא הבעל ויערער ולא תוכל למצוא עדים לקיימו לכך תקנו שלא תתגרש בו עד שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם והאמינוהו ואז לא נחוש לערעורו של הבעל אבל בארץ ישראל שתוכל לקיימו תינשא בו אף על פי שלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם ומטעם זה אפילו חמש נשים שאינן נאמנות להביא גט בארץ ישראל כדפרישית לעיל נאמנות להביאו בח״ל ולומר בפני נכתב ובפני נחתם דליכא למיחש שמא מכוונות לקלקלה כיון שאין הבעל יכול לערער במה דברים אמורים כשהערעור בלא ראיה אפילו מביא עד אחד. (ב) אבל אם מביא ב׳ עדים שהוא מזוייף הרי הוא בטל שלא האמינו לשליח שאומר בפני נכתב ובפ״נ אלא לדחות ערעורו אבל במקום שמכחישין אותו לא האמינוהו. (א) ובארץ ישראל נמי אם אומר בפני נכתב ובפני נחתם מועיל לדחות ערעורו של בעל אף על פי שלא היה צריך. (ג) וכמו שאין צריך לקיים עידי הגט כשאומר בפ״נ ובפ״נ כך א״צ לקיים עידי השליחות אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים אף על פי שאין מכירין חתימת עידי השליחות או אפילו אין לו שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי נאמן והרמ״ה כתב דאף בארץ ישראל שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם נאמן על השליח לומר שהבעל עשאו שליח. (ד) וכשנותנו ליד האשה כשמביאו ממדינת הים צריך שיתננו לה בפני ג׳ שיהיו דיינין אלא שאם הוא ראוי לדון שאינו לא קרוב ולא אשה מצטרף עם שנים ואם לאו צריך ג׳ זולתו והר״ף מחמיר וכתב אע״ג דקי״ל כר׳ יוחנן דאמר בפני ב׳ טוב ליתנו בפני ג׳ שלא יבאו לטעות כשהשליח קרוב או אשה. (ה) וכתב עוד אין צריך שישבו הג׳ אף על פי שהן כעין דיינין לקבל עדות השליח שאומר בפני נכתב ובפני נחתם והשליח צריך לעמוד כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם אמנם שמעתי ממורי ה״ר מנחם בר׳ שמואל שהיה מצריך להושיב הג׳ דיינין לקבל עדות השליח ואולי לא אמר אלא לכתחילה אבל בדיעבד אין לחוש אם עמדו. (ו) ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנתנו ליד האשה או סמוך לו מיד בתוך כדי דיבור לפיכך נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנשתתק פסול ולא תינשא בו אא״כ יתקיים בחותמיו. (ז) ואם איחר יותר לאומרו לא מהני אא״כ יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר בשעה שנותנו לה בפני נכתב ובפני נחתם והרמ״ה כתב אי איתנהו לעידי מסירה קמן או אפילו ליתנהו כלל ואיכא עדים דידעי בהאי שליח דמסריה להאי גיטא ניהלה בעדים אין צריך ליטלו ממנה וליתנה לה פעם אחרת אלא אומר לה בפני עידי מסירה או לפני העדים שיודעים שהוא מסרו לה בעדים גט שנתתי לה בפניכם או בפני פלוני ופלוני בפני נכתב ובפני נחתם וכי קאמר שצריך ליטול ממנה ולחזור וליתנו לה מיירי שאין כאן עידי מסירה ולא שיודעין שמסרו בפני עדים. וכתב עוד וצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בפני האשה ומסתברא דאי אמר להו לסהדי ולא אמר לדילה וליתיה לשליח לחזור ולומר לא מצרכי לה מידי אחרינא וא״א ז״ל כתב כסברא ראשונה. (ט) אם עושה השליח שליח כגון שחלה או נאנס יעשנו בפני ב״ד ואומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנותנו לשליח וכן אחר לאחר עד ק׳ וכל אחד יאמר לפני ב״ד שליח ב״ד אני ואין צריך שלשה אלא שנים והוא מצטרף עמהם וכן יאמר האחרון כשנותנו לידה. (י) וכשבא לעשות שליח אחר אין צריך שיהיה בפניו אלא אומר בפני ב״ד הרי פלוני שלוחי אפילו שלא בפניו וכן יכול למסור שליחותו לבית דין לעשות שלוחין שהם יעשו אחרים ויכולים לעשותו שלא בפני השליח הראשון.
לא אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ונתנו לה לא תינשא בו ואפילו אם ניסת כבר תצא אם לא יחזיר ויתן כדפרישית ומיהו אין הולד ממזר.
(א) ואם נאבד הגט הויא ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער הוי ספק ממזר. (יא) סומא פסול להביא הגט בחוצה לארץ שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפיכך כשר בארץ ישראל וכן בחוצה לארץ אם היה פקח כשנותנו לו ונסתמא כשר דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות והוא שיכיר האשה בטביעת קול אבל אם אין מכירה בטביעת קול לא ולא מהני מה שאחרים אומרים לו שהיא זאת אע״ג דמהני בפקח. (יב) וכתב הרמ״ה אם יש עדים שהבעל מסר לו זה הגט לגירושין כשר שהרי בר שליחות הוא ואינו פסול אלא משום שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכיון שיש עדים אין צ״ל בפ״נ ובפ״נ ויהיב לה באפי הנהו סהדי גופייהו וכשר דלא בעינן לקיימו אלא עידי מסירה גרידתא בעינן והא דבעי באפי הנהו סהדי גופייהו דלא ליהוי סהדותייהו חצי דבר ואם נתקיים בחותמיו אפילו הוא סומא מתחילה ועד סוף ולא מסריה ניהליה בסהדי כשר אפילו במדינת הים. (יג) האשה עצמה מביאה גיטה ואומרת בפני נכתב ובפני נחתם כגון דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית להתם שרי שליח להולכה וקבלי את גיטיך מיניה דהשתא הוי כמו שליח שעושה שליח שצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שיצא הגט מידו אי נמי דאמר לה הוי שליח עד דמטית בבי דינא פלונית וכי מטית להתם אימא בבי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ולשוי אינהו שליח ליתנו לך שאם לא התנה עליה כך אינה צריכה לומר דבר כיון שגיטה יוצא מתחת ידה ועדים חתומים עליו ומתירין אותה לינשא אף על פי שאין מכירין חתימת העדים שעדים החתומים על הגט נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד כל זמן שאין מערער וכן כתב הרמ״ה שהאשה המביאה גיטה ואומרת שבעלה נתנו לה במקום פלוני להתגרש בו מיד נאמנת ואינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואף על פי שאין מכירין החתימות ואפילו אמר לה אל תתגרשי בו אלא בב״ד פלוני תנאה הוי כאילו אומר לה אל תתגרשי בו אלא עד ל׳ יום וכשיגיע ל׳ יום או לכשתבא לב״ד פלוני והגט ברשותה מתגרשת בקבלה ראשונה ואינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם. (א) כתב הרמב״ם נכתב בארץ ישראל ונחתם בחוצה לארץ צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם נכתב בחוצה לארץ ונחתם בארץ ישראל אין צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם ור״ת כתב דהאידנא בכל המקומות חשיבי ניידי וצ״ל בפני נכתב ובפני נחתם. (טו) אין צריך שיעמוד השליח על כל כתיבתו רק שיתחיל הסופר לכתוב בפניו או אפילו לא ראה מהכתיבה כלל אלא כשתיקן הקלף והקולמוס לכותבו אמר לכתוב בו הגט לשמו ולשמה סגי ואין צריך שיראה אח״כ ויכירנו אם הוא אותו שתיקן כי מסתמא כיון שאמר לכתוב את הגט בשעה שתיקן הקלף כן עשה ומיהו אם שמע שאומר לכתוב את הגט לשמה ולא ראה תיקון הקלף והקולמוס לא מהניא דשמא לא כתבוהו מיד וכתבוהו לאחר זמן לשם אחר ששמו כשמו ורש״י פירש לא ראה שום דבר אלא שמע העברת הקולמוס על קלף שקולו נשמע בשעת הכתיבה סגי וכל זה דוקא בכתיבת הגט אבל בחתימתו כל מקום שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם צריך שיראה כל החתימות מתחילה ועד סוף וכן אם היה בבית כשהתחיל הסופר הגט ויצא הסופר לחוץ והשלימו כשר ולא חיישינן שמא מצאו אדם אחר ואמר ליה לכותבו לשמו ואם בא להחמיר ולכוין על כתיבת כולן אין שומעין לו שלא להוציא לעז על כתיבת גיטין הראשונים. (טז) אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם או אמר בפני נחתם ולא אמר בפני נכתב או שאמר בפני נכתב חציו האחרון ונחתם כולו בפני או שאמר בפני נכתב כולו ונחתם חציו אינו כלום אפילו הוא בעצמו העד השני אבל אם הוא ואחר עמו מעידים על חתימת העד השני שלא חתם בפניו שפיר דמי ואין צריך לומר אם שנים אחרים מעידים עליו. (יז) ואם היו ג׳ חתומים בו וחתמו שנים בפניו ואחר שלא בפניו כתב א״א הרא״ש ז״ל בתשובה שהוא כשר. (יח) ואם ב׳ שלוחים להביאו א״צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא ינתן לה אף על פי שאינו מקויים בחותמיו ותינשא בו ומ״מ כשיבא הבעל יכול לערער ולומר מזוייף הוא וצריך שיתקיים בחותמיו ואין צריך שיהיו שניהם אדוקין בגט אלא אפילו הוא ביד האחד ואמר שהבעל עשה שניהם שלוחים להוליך גט זה לאשתו והאחד נתנו במעמד חבירו ואפילו לא עשה שליח אלא א׳ והשני מעיד על שליחותו אין צ״ל וכ״כ הרמ״ה וכתב עוד היכא ששניהם שלוחים דלא סגי דלא מסרי לה תרוייהו ומקיימת כולה מילתא בבת א׳ אבל חד דמייתי אע״ג דאיכא תרי דמסהדי אשליחותיה א״נ חד דמצטרף בהדיה לא איפסיקא מילתא לאכשורי ביה סתמא דהא ודאי צריך ליתנו לידה בפני עידי מסירה ואי לא מסר לה באפי עידי שלוחים גופייהו אף על גב דמסר לה באפי סהדי אחריני לא מתכשר דהוה ליה שליחות דכל כת וכת חצי דבר ובהא אפילו רבנן מודו דלא מצטרפות ע״כ. (יט) לפיכך שנים שמביאים גט ואחד אמר בפני נכתב וא׳ אמר בפני נחתם אם אין שניהם שלוחים לא ינתן דכל זמן שלא אמר אחד בפני נכתב ובפני נחתם לא אמר כלום ואמירתו כמאן דליתיה דמי ואם שניהם שלוחים ה״ז ינתן דכל אחד אמירתו כמאן דליתיה הרי יש כאן ב׳ שלוחים וכן אם שנים אומרים בפנינו נכתב וא׳ שלישי אומר בפני נחתם אם אין שליח אלא א׳ לא ינתן ואם ב׳ מהם שלוחים ינתן אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם אם האומר בפני נכתב הוא שליח אפילו אם הוא לבדו ה״ז ינתן דכיון דשנים מעידים על החתימה הרי מתקיים בחותמיו אבל אם אחד מהאומרים בפני נחתם הוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא אחר עמו. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
(א) המביא גט ממ״ה וכו׳ משנה בריש גיטין המביא גט ממ״ה צריך שיאמר בפ״נ ובפ״נ ופליגי בה מ״ט רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה רבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ופסקו הפוסקים כרבה ובגמרא מפורש דכל ח״ל קרי ליה מ״ה בר מבבל דהוי כא״י לגיטין דכיון דאיכא מתיבתא מצויין לקיימו כדאיתא בגמ׳ ריש (דף ו׳) וה״ה במביא גט בח״ל עצמה ממדינה למדינה אבל מעיר לעיר במדינה אחת בח״ל אצ״ל בפ״נ ובפ״נ וכתבו התוס׳ הא דלא נקט תנא המביא גט מח״ל לאורויי דוקא במביא ממקום רחוק לאפוקי רקם וחגר שהם ח״ל וסמוכים לא״י וקאמר בגמרא (דף ג׳) דלקיומיה לגיטא סגי באומר בפני נחתם אלא דמש״ה אצרכוהו לומר בפני נכתב דלא ליתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ולמימר דבחד סהדא נמי מקיימי ולא אקילו רבנן דחד סהדא מקיים לגיטא אלא באשה משום עיגונא. ומ״ש ואז לא נחוש לערעורו של בעל ה״א בגמרא ריש (דף ג׳) ובספ״ב דגט סוף (דף כ״ג) דכל היכא דאמר השליח בפ״נ ובפ״נ אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה ודוקא בשליח להולכה אבל שליח לקבלה אצ״ל בפ״נ ובפ״נ דכיון דנתגרש מיד בקבלת השליח ודאי לא יערער דגומר ומגרשה מיד משא״כ בשליח דלא נתגרשה עד שיגיע הגט לידה ומיהו ודאי אי אתי בעל ומערער אף בשליח לקבלה צריך לקיים בחותמיו כדין המביא גט בא״י וכ״כ הר״ן והכי משמע ממ״ש רבינו והבעל עשאו שליח להוליכו. ומ״ש אבל בא״י פירוש בא״י מתירין אותה לינשא אע״פ שלא נתקיים וכן פירש״י במשנה ראשונה דאם אין עליו עוררים מסתמא כשר וכ״כ התוס׳ לשם באריכות: (ב) וכמו שא״צ לקיים עידי הגט וכו׳ כ״כ הרא״ש בריש גיטין. ומ״ש והרמ״ה כתב נראה מדברי רבינו דהסכים לדעת הרמ״ה ודלא כמ״ש בסימן קמ״א סי״ב בסתם בד״א בא״י צריך לקיים עידי השליחות וכו׳ דכאן חזר בו וכתב דעת הרמ״ה במסקנתו דאעפ״י דבא״י לא תיקנו לשליח לבדו לומר בפ״נ ובפ״נ לדחות ערעורו של בעל אפי׳ הכי על השליחות נאמן לבדו כיון דהגט יוצא מתחת ידו ועי״ל דרבינו תופס סברא ראשונה עיקר ולכן כתב בסי׳ קמ״א בסתם כסברא ראשונה אלא דכאן בסימן זה דכתב כל דיני בפני נכתב ובפני נחתם הביא גם כן דעת הרמ״ה דמיקל בארץ ישראל בשליח שאומר שהבעל עשאו שליח בעדים ובמקום עיגון יש לסמוך אדעתו אף בא״י: (ג) וכשנותנו ליד האשה וכולי בריש גיטין (דף ג׳) בפני כמה נותנו לה רבי יוחנן ורבי חנינא חד אמר בפני ב׳ וחד אמר בפני ג׳ ואסיקנא דכ״ע בעינן תלתא דכיון דהשליח אתא למימר בפ״נ ובפ״נ לקיומיה בעינן ג׳ דקיום שטרות בג׳ היא כדאמרינן פ׳ ב׳ דכתובות וכיון דקי״ל דבדרבנן עד נעשה דיין גם השליח מצטרף עם ב׳ אלא דבהא קמיפלגי מ״ס כיון דאשה כשרה להביא גט זימנין דמייתי ליה איתתא וסמכי עלה לאכשורי נמי בשנים ואשה לא חזיא לאצטרופי בהדייהו לתלתא ומ״ס אשה מידע ידעי ולא סמכי עלה ותניא כמ״ד בפני ב׳ ומה שקשה אמאי כשרה אשה או קרוב להעיד ולומר בפ״נ ובפ״נ ואינן כשרים להצטרף לדייני קיום עיין בחידושי הרשב״א פ״ק דגיטין דף ז׳ במ״ש ליישב זה: (ד) ואומר בפ״נ ובפ״נ בשעה וכו׳ פ״ק סוף (דף ז׳) ובתוספות והרא״ש האריכו בזה. ומ״ש ואם איחר יותר וכולי כתבו התוס׳ פרק המגרש (גיטין פ״ד) בד״ה אמר חזקיה דלא דמי הך דהכא להא דאמר פרק הזורק (גיטין ע״ח) דבא״ל כנסי ש״ח וכולי דלרבי סגי בדא״ל אח״כ הא גיטך וא״צ ליטול הימנה ולחזור וליתן לה דהתם לא זכתה בו לכלום הלכך באמירה סגי וע״ל בסוף סימן קל״ח: (ה) והרמ״ה כתב אי איתנהו לעידי מסירה כולי כ״כ המרדכי בפ״ק בשם הר״מ מקוצי וכ״כ הרא״ש על שם הר״י מקינון דבאיתנהו לעידי מסירה א״צ ליטלו הימנה וכתב עליו ולא נהירא דלישנא דברייתא בסתמא קתני דמשמע דאין תקנה אחרת אלא אפילו איכא עידי מסירה צריך ליטלו הימנה וזהו שכתב רבינו וא״א כתב כסברא הראשונה דבאם איחר יותר מכדי דיבור לא מהני אלא אם כן יטלנו הימנה וכו׳: (ו) אם עושה השליח שליח וכו׳ משנה וגמרא בפ׳ כ״ה (גיטין כ״ט) דהראשון עושה שליח שני בב״ד כדי שיקבלו העדות לקיים הגט שמעיד הראשון ואומר בפ״נ ובפ״נ לפי שהאחרון שנותן הגט ליד האשה לא יוכל לומר והשני יאמר ג״כ בפני ב״ד שליח ב״ד אני ומסתמא ב״ד עשו הדבר בהכשרו דהיינו שאמר הראשון בפניהם כשעשה שליח בפ״נ ובפ״נ וכן שני לשלישי וכן לרביעי עד ק׳ כ״א יאמר לפני ב״ד שליח ב״ד אני דאם לא יאמר כ״א שליח ב״ד אני איכא למיחש דילמא שקורי קמשקרי ולא אמר הראשון בפ״נ ובפ״נ בפני בית דין ולא נתקיים הגט אבל כשאומר שליח ב״ד אני ובפני ב״ד ודאי לא משקר כדאמר בריש גיטין ריש (דף ג׳) דשליח מידק דייק ומתקיים הגט:
(ז) ומ״ש וא״צ ג׳ אלא ב׳ והוא מצטרף עמהם הקשה ב״י דלמה חזר רבינו וכתבו כאן הלא כתב כן כשנותן הראשון ליד האשה דמצטרף עם שנים ואיפשר ליישב דבראשון כיון שאומר בפ״נ ובפ״נ דמעיד בפי׳ על קיום הגט וקיום שטרות מדרבנן הוא ובדרבנן קי״ל דעד נעשה דיין דין הוא דמצטרף אבל שני ושלישי וכן כולם דלא מקיימים הגט בפירוש אלא אומרים שליח ב״ד אני וצריך שיאמרו כך כ״א לפני ב״ד הוה אמינא דצריך ב״ד של ג׳ בלא השליח דלא ליתי לאחלופי בעלמא ולמימר דשנים הם ב״ד קמ״ל דסגי בשנים דכיון דכל עצמו שצריך שיאמר שליח ב״ד אני אינו אלא כדי לקיים הגט ודנימא דמסתמא ב״ד עשו הדבר בהכשירו ושאמר הראשון בפ״נ ובפ״נ א״כ כל אחד שאמר שליח ב״ד אני אינו אלא בכלל מקיימי גיטא ולכן מצטרף שליח עם ב׳ בין בראשון בין בשני ושלישי וכולם עד האחרון:
(ח) לא אמר השליח כו׳ ריש גיטין סוף (דף ה׳) תניא לא אמר לה בפ״נ ובפ״נ יוציא והולד ממזר דר״מ וחכ״א אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו הימנה וכולי וכתב הרא״ש קאי אמילתא דחכמים ואע״ג דלית להו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים הולד ממזר מיהו אם שינה מודו רבנן דתצא אם לא יחזור ויתקן מה ששינה ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כתב הרמב״ם בפ״ז ה״ז ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער ה״י ספק ממזר עכ״ל הרא״ש פי׳ מאחר שלא ערער אלא לאחר שאבד איכא למימר שמא אם היה הגט בפנינו היה מתקיים בחותמיו ולפיכך ספק ממזר הוי ואסור בממזרת כדין ספק ממזר וה״ה אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דהוי ספק מגורשת אבל בלא אבד ובא הבעל וערער ולא נתקיים ה״ז אינה מגורשת בודאי והכי מבואר ברמב״ם פ״ז שכתב ואם לא נתקיים ונתן לה ה״ז פסול עד שיתקיים ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים ה״ז אינה מגורשת אבד הגט ה״ז ספק מגורשת עכ״ל דתחלה אמר היכא דלא אבד הגט אלא שלא נתקיים ה״ז פסול כלומר ואם נישאת לא תצא כמ״ש בפרק עשירי וכ״כ רבינו בשמו לקמן סימן ק״ן דבכל מקום שהזכיר פסול אם נישאת לא תצא דלא כהרא״ש דאעפ״י דאינו ממזר מ״מ אם נישאת תצא אח״כ אמר ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים ה״ז ודאי אינה מגורשת דודאי מזוייף הוא כיון דהגט לפנינו ולא נתקיים אבל אם אבד הגט ה״ז ספק מגורשת וכדפי׳ לדברי הרא״ש וכך הוא דעת רבינו אבל ב״י כתב דהרא״ש מפרש דמ״ש הרמב״ם אינה מגורשת כלומר קרובה להיות אינה מגורשת דספק הוא ושרא ליה מאריה דאינה מגורשת דכתב הרמב״ם לא מיירי אלא כשהגט לפנינו ולא נתקיים והוי ממזר ודאי אבל באבד הגט כתב אח״כ דספק מגורשת היא והוי ספק ממזר: (ט) סומא וכולי משנה וגמרא ספ״ב (דף כ״ג) והא דכתב בסמוך דאפילו שמע קן קולמסא וקן מגילתא כשר ומצי למימר בפ״נ ובפ״נ כתבו התוס׳ פ״ק ריש (דף ו׳) דלא דמי לסומא דפסול עכ״ל ונראה דר״ל דבסומא לא מסתפי סופר מיניה כיון דלא אפשר ליה למחזי אבל מאן דיכול למחזי אף על גב דלא חזי אלא שמע קן קולמסא מסתפי סופר מיניה דילמא חזי ליה וה״ל כאילו ראה הכתיבה והחתימה ויכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכ״כ הר״ן בפ״ב והרא״ש פ״ק (דף צ״ו ריש ע״ב) כתב בשם התוספות דאין להכשיר סומא על ידי קן קולמסא משום דנראה שקר אם יאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יאמר שמעתי קן קולמסא אינו מועיל דבעינן שיאמר כלשון שתקנו חכמים וכולי ומ״ש דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וכו׳ פירוש הכא גבי גט לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואף ע״פ דבשאר עדיות בעינן מכל מקום הכא כיון דאפי׳ אשה או קרוב נאמנות להעיד דהכי תקנו חכמים משום עגונא אלא דבסומא מעיקרא החמירו אבל בפקח כשנתנו לו ונסתמא לא החמירו וכו׳ כתבו התוספות לשם בדיבור המתחיל ה״ה והר״ן תירץ דבשאר עדיות איכא לחוש דילמא לא מכוין שפיר ואפילו אם תמצא לומר דמכוין שפיר איכא למיגזר אבל גט אשה כיון שנמסר בידו כשהיה פקח ולא יצא גט מתחת ידו יכול לומר גט זה שבידי בפני נכתב ובפני נחתם ולא שייך הכא למיגזר דהא לא אתי לאחלופי: (י) וכתב הרמ״ה אם יש עדים וכו׳ משמע דאעפ״י שאין העדים מכירין החתימות דאם מכירין הוי קיום בחותמיו אלא ודאי באין מכירין ואפ״ה לא חיישינן דילמא מזוייף הוא דאינו חשוד לקלקלה במזיד כמו שכתבתי בסמוך גבי שני שלוחים ומיהו למאי דכתב לשם דאי אתא בעל ומערער צריך לקיים בחותמיו ה״ה הכא. ומ״ש ואם נתקיים בחותמיו וכו׳ נראה דעיקרא אתא לאשמועינן אפילו לא מסריה ניהליה בסהדי כשר בעידי חתימה אע״ג דלעיל בסימן קל״ג המסקנא כדברי הגאונים דפסול כשאין לשם עידי מסירה מ״מ דעת הרמ״ה כדעת הרי״ף והרב רבינו משה בר מיימוני לשם דכשר בעידי חתימה בלחוד: (יא) האשה עצמה מביאה גיטה וכולי משנה וגמרא סוף פרק ב׳ דגיטין:
(יב) ומ״ש וכי מטית להתם שוי שליח להולכה וכו׳ ה״ה נמי בא״ל וכי מטית להתם שוי שליח לקבלה דיכולה לעשותו וכשר דהא דדחי תלמודא להך אוקימתא היינו משום דלא הוי ניחא למאן דאמר אין אשה עושה שליח לקבל גט מיד שליח בעלה גזירה משום חצירה הבאה לאחר מכאן אבל למאי דקיימא לן כמאן דאמר דאשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה כמו שכתב רבינו ריש סימן קמ״א נמי ניחא אלא כיון דלסה״ת אינה יכולה לעשות שליח קבלה לקבל מיד שליח בעלה לא כתבו רבינו כאן: ומ״ש דהשתא הוי כמו שליח שעושה שליח וכולי כתב הר״ן דאתא לאשמעינן אף ע״פ דאילו רצתה האשה לומר כבר נתגרשתי בגט שבידי לא היתה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפ״ה עכשיו שאומרת שנעשית שליח צריכה שתאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מיפטרא במגו דאמרה גרשתני עכ״ל:
(יג) ומ״ש שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שיצא הגט מידו כך הכריע הרשב״א. וכתב עוד דאם לא אמרה כך בשעה שיצא הגט מידה ועשתה שליח שני להולכה שוב לא מהני ליטלו ממנו ולחזור וליתנו לו ולומר בפני נכתב ובפני נחתם כי כבר נגמרה שליחותה ושוב אינה שלוחו ע״ש וז״ל התוס׳ וא״ת שליח שלא ניתן לגירושין הוא כדאמר בפ׳ כל הגט גבי ההוא גברא דשדר גיטא וכולי וכתבו רבינו בסי׳ קמ״א סכ״ה וי״ל דהתם כיון שלא ניתן לגירושין אין לו לעשות אלא כמ״ש לו הבעל ליתנו לאבא בר מניומי אבל הכא הרי צוה לה לעשות שליח להולכה עכ״ל:
(יד) ומ״ש שאם לא התנה עליה כך אינה צריכה לומר דבר כיון שגיטה יוצא מתחת ידה וכו׳ פי׳ אע״ג דהאשה שהיא בחזקת אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת שאני הכא כיון דהגט בידה אמרינן דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי ואין צריך קיום ד״ת דאין אדם חצוף לזייף אלא דרבנן אצרכוה קיום ומשום עגונא הקילו שאין צריך קיום ולכן אינה צריכה לומר דבר דאפי׳ אומרת בפני נכתב ובפני נחתם אינו מועיל כלום לקיים הגט דדוקא שליח שאינו נוגע בדבר אין אדם חוטא ולא לו האמינוהו לקיים הגט אבל האשה ודאי אינה נאמנת על עצמה לקיימו אלא נאמנת מטעם שהגט יוצא מתחת ידה כדפי׳ והלכך אין חילוק בין אמרה בפני נכתב ובפני נחתם בין לא אמרה כלום ומביא ע״ז מה שכתב הרמ״ה שהאשה המביאה גיטה וכו׳ והכי מוכח להדיא משקלא וטריא דתלמודא דאהא דתנן בספ״ב האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם פרכינן אשה מכי מטא גיטא לידה במקום שקיבלתו במ״ה איגרשא לה ואי בעי למקלייה לגט מגורשת היא ואינה צריכה להביאו לפנינו אלא לראייה בעלמא ולמה לה לומר בפני נכתב ובפני נחתם הא לאו שליח היא כפירש״י אלמא דבגיטה יוצא מתחת ידה נאמנת ואינה צריכה לומר דבר ומשמע בהך סוגיא דמיירי דלא נתקיים הגט בחותמיו דאל״כ למה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אף למסקנא אלא ודאי דאין מכירין החתימות ואפ״ה קאמר תלמודא מעיקרא מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה ומהדר תלמודא א״ר הונא באומר לא תתגרשי בו אלא בפני ב״ד פלוני ופרכינן סוף סוף כי מטית התם איגרשא בה ע״י קבלה ראשונה דתנאה בעלמא הוה דלא תתגרש עד אותו מקום והרי נתקיים התנאי ולאו שליח היא כדפירש״י אלמא דאף באמר לה אל תתגרשי בו אלא בב״ד פלוני תנאה הוי ומתגרשת בקבלה ראשונה וכדכתב הרמ״ה. כתבו התוס׳ בפ׳ התקבל ריש (ד׳ ס״ד) וא״ת מה הועילו חכמים בתקנתן לומר בפני נכתב ובפני נחתם דלא ליתי בעל ויערער אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתי וכו׳ וע״ש ומביאו ב״י לעיל סל״ד ל״ה:
(טו) אין צריך שיעמוד השליח על כל כתיבתו וכו׳ בפ״ק סוף (דף ה׳) בר הדיא בעי לאתויי גיטא א״ל ר׳ אחי צריך אתה לעמוד על כל אות ואות אתא לקמיה דרב אמי ורב אסי א״ל לא צריכת וכ״ת אעביד לחומרא נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים ופשוטו משמע דבין לרבה ובין לרבא קאמרי דלא צריכא:
(טז) ומ״ש רבינו רק שיתחיל הסופר לכתוב בפניו וכו׳ הוא מדקאמר התם ר׳ אלעזר אפי׳ לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אין צריך ופירשו התוס׳ שלא ראה אלא שיטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמה עכ״ל וכתבו כך משום דה״א ברפ״ב דגיטין דאפי׳ בפני נכתב חציו האחרון פסול:
(יז) ומ״ש או אפילו לא ראה מהכתיבה כלל וכולי שם אהך דר״א קאמרינן רב אשי אמר אפילו קן קולמוסא וקן מגילתא משמע דה״ק דאפי׳ שיטה אחת לשמה אין צריך אלא אפי׳ תיקון הקלף והקולמוס לשמה בלחוד נמי סגי וכן פירש״י.
(יח) ומ״ש וא״צ שיראה אח״כ ויכירנה וכו׳ כך העלה הרא״ש במסקנתו פ״ק ואיכא לתמוה טובא דמשמע מדברי ר״א ורב אשי והרא״ש ורבי׳ דבעינן דהשליח שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם שיהא מעיד על שיטה ראשונה לפחות או קן קולמוסא דנכתבת לשמה וזה היפך משמעות הסוגיא ודעת הרא״ש עצמו וגם היפך דעת שאר כל הפוסקים זולתי הראב״ד דהלכה כרבא דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא משום דאין עדים מצויין לקיימו אבל לשמא אין בקיאין לשמה לא חיישינן וכמו שנתבאר בתחלת סימן זה ומה שתירץ ב״י אינו מתקבל לע״ד. אבל הרשב״א בחידושיו כתב ליישב זה דהא דאמר אפי׳ שיטה אחת לשמה לאו למימרא דחיישינן דנכתב שלא לשמה ושיהא השליח צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם משום חשש שלא לשמה אלא דלפי דודאי לשמה בעינן קאמר שיטה אחת לשמה ור״א ה״ק א״צ לעמוד על כולו אלא אפי׳ לא נכתב מגט זה שצוה הבעל לכתוב לשם אשתו אלא שיטה אחת חזקה אותו שהתחיל הסופר לכתוב הוא שמסר לו ולא אחר ועוד האריך ע״ש (בדף ט׳) והרא״ש ורבינו נמשכו אחר לישנא דתלמודא ודעתם ג״כ בפי׳ דהך לישנא כמו שפי׳ הרשב״א ופשוט הוא:
(יט) וכן אם היה בבית וכו׳ בפ״ק ריש (דף ו׳) פי׳ רבותא אשמועינן דאפילו בהך דאעפ״י שהיה אצל התחלה מכל מקום כיון דיצא הסופר לחוץ איכא למיחש טפי שמא מצאו אדם אחר וכו׳ וא״כ לא מצי לקיימו ולומר בפ״נ וקמ״ל דאפ״ה לא חיישינן וכו׳:
(כ) אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם וכו׳ משנה וגמרא ריש פרק ב׳ דגיטין וטעם חציו האחרון דפסול היינו משום דעל חציו הראשון אין כאן עדות אבל אם מעיד על חציו הראשון כאילו מעיד על כולו דמסתמא כמו שהתחיל כך סיימו ואפילו לא העיד אלא על שיטה ראשונה:
(כא) ומ״ש ונחתם חציו פי׳ רש״י אחד מן העדים.
(כב) ומ״ש אפי׳ הוא בעצמו העד השני פי׳ דהשליח אומר בפני חתם עד אחד ואני הוא העד השני וזאת היא חתימתי והיינו קיום הגט כשאר שטרות שאדם מעיד זה כתב ידי ופסול משום דבעינן או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים דהיינו עדות השליח שחכמים האמינוהו כשנים וכאן על עצמו הוי בקיום הגט ועל חבירו בתקנת חכמים וע״ש בתוספות בד״ה אני הוא עד שני:
(כג) ומ״ש אבל אם הוא ואחר מעידין עמו וכו׳ שם מסקנא דגמרא ולא חיישינן דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא וקא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומיה דחד סהדא וז״ש ואין צריך לומר אם שנים אחרים מעידין עליו דהתם פשיטא דכשר דליכא התם חששא דאתי לאחלופי כלל ואע״ג דאיכא למימר דלא דייק השליח כ״כ כשאין כל העדות מתקיימת ע״י:
(כד) ומ״ש ואם היו ג׳ חתומים בו וכו׳ בתשובת הרא״ש כלל מ״ו כתב הטעם דשנים משום עדים וכולם משום תנאי כדלעיל בסימן ק״כ לפ״ז צ״ע אם יש לחלק הכא בין אם זה שחתם שלא בפניו דינו כקרוב או פסול דאיכא לאפלוגי ביה בין חתום בתחלה או בסוף ובין חתום למעלה או למטה עיין לעיל סי׳ ק״כ: (כה) ואם שנים שלוחים להביאו אצ״ל בפ״נ ובפ״נ וכו׳ ברפ״ב (דף י״ו) איכא תרי לישני בגמרא ופסקו הפוסקים כלישנא קמא דלקולא דאצ״ל בפ״נ ובפ״נ וכתב הרא״ש בריש גיטין דלישנא דתלמודא דקאמר התם דאתיוה בי תרי משמע שהם רק שלוחים אעפ״י שאין מכירין החתימות ואפ״ה כשר דתו לא מצי בעל לומר לא שלחתים כיון דשנים מכחישים אותו ששלחם ונתן בידם גט זה להוליכו לאשתו וכיון דודאי שלחם לא חיישינן שמא זייפו הבעל והחתימו בעדים פסולים דאינו חשוד לקלקלה בעדים פסולים כדאיתא בירושלמי וכו׳ עכ״ל הרא״ש ולמד רבינו מלשונו זה דרצונו לומר דאם לא יבא בעל ויערער שריא לאנסובי ואין חוששין שמא זייפו הבעל כדי לקלקלה וכדמשמע לישנא דירושלמי דבשנים שלוחים קאמר וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולים כלומר למה תינשא ניחוש שמא החתימו בעדים פסולים ומהדר ר׳ אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים ולהכי שריא לאינסובי ואין חוששין לכך בסתמא אף על פי דהשלוחים אינן מכירין החתימות מיהו אם יבא הבעל ויערער לומר שהחתימו בעדים פסולין צריך שיתקיים בחותמיו שהרי השלוחים אינן מכחישין את הבעל במ״ש מזוייף הוא וכ״כ התוספות בקצרה (בדף ב׳) בד״ה דאתיוה בי תרי וז״ש רבינו ואם שנים שלוחים וכו׳ אלא ינתן לה אעפ״י שאינו מקויים בחותמיו ותינשא בו ומכל מקום כשיבא הבעל יכול לערער ולומר מזוייף הוא דהיינו כמ״ש התוספות והרא״ש בפ״ק כדפי׳ ומה שתמה בית יוסף על רבינו מכח מ״ש הרא״ש ברפ״ב וזה לשונו דכיון שיש כאן שני עדים לא יוכל לומר לא שלחתים ומזוייף הוא עכ״ל וכך הקשה מהרש״ל אגב חורפיה לא עיין בה דהאי ומזוייף הוא שכתב הרא״ש קאי אלא שלחתים כלומר דלא מצי לומר לא שלחתים בגט זה אלא הם זייפוהו וכתבוהו וחתמוהו דכיון דעדים מכחישין אותו שנתן הבעל גט זה חתום בשני עדים לידם ועשאן שלוחים הם נאמנים להכחישם אבל אם הבעל מודה ששלחם ונתן בידם גט זה אלא שמערער לומר דמזוייף הוא שהחתימו בעדים פסולים דבזו אין עדים מכחישין אותו כיון דאינן מכירין את החתימות ודאי יכול לערער ויתקיים בחותמיו והכי נקטינן דלא כמ״ש הרמב״ם דאין הבעל יכול לערער אלא כפי׳ ריב״א שהביאו התוספות והרא״ש בפ״ק ודה״א בירושלמי וכמ״ש רבינו וכן מפורש במ״ש הר״ן ריש פ״ק דבשני שלוחין ודאי שהבעל החתימו ולא חיישינן דבמזיד יחתום פסולין דמסתמא כיון דשלח לה גט כדין עשאו וכו׳ אלמא משמע דאם הבעל מערער שבמזיד היה מזייפו והחתימו בפסולין יכול לערער כיון שאין העדים יכולין להכחישו ודו״ק:
(כו) וכתב עוד היכא ששניהם שלוחים וכו׳ פירוש דהכא דהן הן עידי מסירה הן הן שלוחיו דהלא צריך האחד למסרו לגט לאשה במעמד חבירו ונעשה הכל בבת אחת לאו חצי דבר הוא אבל אם אין שם אלא אחד שהוא שליח אז יש לחלק דאם אותן שני עדים שמעידין שעשאו לזה שליח הן גם כן עידי מסירה לאו חצי דבר הוא אבל אם נמסר הגט ליד האשה בפני עדים אחרים אז כל כת וכת חצי דבר הוא דכת זו מעידה שהבעל עשאו לזה שליח וכת זו מעידה שהשליח מסר הגט ליד האשה:
(כז) ומ״ש ובהא אפילו רבנן מודו דלא מצטרפי פי׳ דבפרק חזקת (בבא בתרא נ״ו) פליגי ר״ע ורבנן באכלה שנה ראשונה בפני שנים שנייה בפני שנים שלישית בפני שנים דלרבנן מצטרפים והוי חזקה דלא מיקרי כל כת וכת חצי דבר וכמ״ש בח״מ סימן ק״מ אבל הכא מודו דלא מצטרפינן דהתם הוי כל כת וכת דבר שלם לשלומי פירי אף על פי דלא הוי דבר שלם לגבי חזקה וכמ״ש הרי״ף והרשב״א לשם וכ״כ התוספות בד״ה אלא אבל הכא לא הוי דבר שלם לשום ענין:
(כח) ומ״ש לפיכך שנים שמביאים וכו׳ ברפ״ב (דף י״ו) וז״ל רש״י ואי קשיא כיון דס״ס שנים הן מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויין לקיימו לא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מילתא ואם באת להכשיר את זה יכשירו את זה אבל כששנים הביאוהו מילתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה רבנן עכ״ל:
(כט) ומ״ש דדל אחד אמירתו כמאן דליתיה וכו׳ פי׳ דדל כל אחד אמירתו וכו׳ ונראה דהסופר השמיט תיבת כל: ומ״ש וכן אם שנים אומרים וכו׳ משנה פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן והלכה כרבנן וכלישנא קמא דבשנים שלוחים דוקא ינתן אבל בשליח אחד לא ינתן דלא כר׳ יהודה ואעפ״י דשנים מעידים במקומו של שליח על הכתיבה והשליח שהגט יוצא מתחת ידו מעיד על החתימה אפ״ה גזרינן דילמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע״א:
(ל) ומ״ש א׳ אומר בפ״נ ושנים אומרים בפ״נ וכו׳ שם במשנה תני בסתמא כשר ובגמרא מפרש בלישנא בתרא דהיא הלכתא דאפי׳ גט יוצא מתחת ידי עידי חתימה כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממ״ה א״צ שיאמרו בפ״נ ובפ״נ ואצ״ל כשהגט יוצא מתחת יד עד כתיבה דהשליח נאמן כשנים ונעשו כשנים ע״ז וכשנים ע״ז ודעת רבינו דהא דאסיקנא דאפי׳ יוצא מתחת ידי עידי חתימה כשר היינו דוקא שיוצא מתחת ידי שניהם דשניהם הביאוהו ונעשו שלוחים וכדמשמע מפירש״י דאם לא היה אלא שליח א׳ א״כ זה השליח שאומר בפ״נ ולא אמר ג״כ בפ״נ אין בעדותו ממש להכשיר את הגט דאע״ג דהשני שאינו שליח אומר ג״כ בפ״נ וכך אמר בפני ב״ד מ״מ כיון דבשעה שהשליח מוסר הגט ליד האשה אינו אומר לה אלא בפ״נ אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע״א דלא מוכחא מילתא בשעת מסירה דאיכא עוד אחר דמעיד בפ״נ וכמו שפירש״י הבאתיו בסמוך דהיכא דליכא אלא א׳ שאומר בפ״נ דאעפ״י שגם השני יודע לקיים כיון שאין שם אלא אחד החמירו חכמים דאתא לאחלופי וכו׳ ה״נ הכא דאעפ״י דגם השני אומר בפ״נ כיון שאין שם אלא שליח אחד שמוסר לאשה ואומר בפ״נ אתא לאחלופי וכו׳ וא״כ בע״כ הא דאסיקנא דאפי׳ גט יוצא מתחת ידי עדי תתימה כשר אינו אלא היכא ששניהם שלוחים והיינו דקא דייק תלמודא וקאמר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריך שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם ודלא כפירוש הרמב״ן והר״ן שהובאו בבית יוסף ע״ש מהר״י ומהר״ל חביב ומה שהקשו הם ז״ל דכיון דשניהם אומרים בפנינו נחתם כבר נתקיים הגט ואף על פי שלא יהיה אלא שליח אחד כשר כיון שנתקיים מפי שנים שראו חתימתו וכך הקשה ב״י והאריכו ע״ז ולא העלו ארוכה ליישב זה. נלפע״ד דרבינו מיישב זה בסברא ישרה ואמתית והוא דאע״ג דסוגיא דפ״ק (סוף דף ד׳ ודף ה׳) כרבא דהיכא דאיכא עדים דמקיימי ליה לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם היינו דוקא דהשליח אינו אחד מעידי הקיום אלא מוסר גט לאשה וא״ל ה״ז גיטך ששלח ליך בעליך וכו׳ ואינו אומר כלל בפני נכתב ובפני נחתם דהשתא לא אתא לאחלופי וכו׳ שהרי אין הגט מתקיים אלא על ידי עדי קיום שהם שנים אבל היכא דהשליח הוא אחד מעדי קיום ואומר בפני נחתם איכא למטעי ולומר דמקיימין בעד אחד דאין מבחין ובודק דאיכא עוד אחד דמכיר חתימות העדים דלא מוכחא מילתא ואתא לאחלופי וכו׳ כדפי׳ והשתא ניחא הא דכתב רבינו אבל אם אחד מהאומרים בפני נחתם הוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהא שליח אחר עמו דכיון דהוא לבדו שליח ואומר לאשה בשעה שמוסר גט לידה בפ״נ אתא לאחלופי וכו׳ ואף ע״ג דאיכא עוד אחד שיודע לקיים החתימות לא מוכחא מילתא ופסול עד שיהא שליח אחר עמו דבשני שלוחים ליכא חששא דאחלופי וכו׳:
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tur-Shulchan Arukh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144